המאמר עוסק בתודעה שמתוכה ראוי שהלומד ייגש ללימוד האגדה. המעבר מלימוד הלכתי ללימוד אגדתי דורש עמדה תודעתית ונפשית שונה מן הרגיל, שחוסר מודעות אליה עלול ליצר קשיי הסתגלות לשפה האגדתית. בנוסף, הכותב טוען שהלימוד האגדתי מניח ותובע הכרה בערכו של הדמיון ככלי לימודי, כלי שהשימוש בו לא מצוי במסגרת הלמדנות ההלכתית הקלאסית.